פרק 9

הפרק האחרון. למה לא חשבו על זה קודם?

קוראת יקרה וקורא יקר, כמו תמיד, אתם עומדים לדפדף לפרק האחרון של הספר, כדי לבדוק מה אתם עשויים להפיק ממנו לאחר קריאתו. האם אני צודק? כמעט כל קורא וקוראת עושה זאת. גם אני.

מוציאים לאור ומחברים מאמינים בתמימותם שהקוראים שלהם צייתנים וממושמעים, ושלא יעזו לדלג לעמוד הבא לפני שיסיימו את העמוד הנוכחי.

יש לי חדשות מסמרות שיער עבורם; בחושך, כשאף אחד לא מסתכל, קוראים ערמומיים נוטים לדלג על חלקים משעממים או לא חשובים ולחפש את הבשר האמיתי, שלעתים קרובות נמצא בסוף הספר. הפתרון לתעלומה, הסוף המשמח, העצוב או המפתיע והתובנות העיקריות, הם נשמרים בדרך כלל לסוף.

כך אנו מתבוננים בנוף הפרוש מולנו. ראשית, מבט רחב עד האופק, ואז חוזרים ומתמקדים בפרטים המעניינים שגילינו. כך גם אנו לומדים להבין משהו חדש - ראשית, מבט מהיר ורחב, אחר כך מבט מעמיק יותר בחלק מהפרטים שמושכים את תשומת ליבנו. אני מתאר לעצמי שיותר מפעם אחת, במהלך שיחה מעצבנת ומייגעת במיוחד, אמרת, "בסדר, רק תגיע לנקודה החשובה!"

אז נתחיל את הספר שלנו מהסוף. הפרק האחרון יהפוך לפרק הראשון ושאר הפרקים יבואו אחריו. כשתסיימו לקרוא אותו, תדעו טוב יותר אם כדאי להמשיך ולקרוא את השאר.

---

אנו מקווים שאחרי שקראת את הספר שלנו ועשית חלק מהתרגילים שאנו מציעים או את כולם, השתכנעת במה שהכי חשוב לנו - שנולדת כאדם יצירתי, ושהיצירתיות היא בטבעו של כל אדם.

הספר שלנו, כך אנו מקווים, ישכנע אותך שמה שצריך לעשות זה להתחיל להשתמש בכוחות היצירתיים שלך.

אנו מגדירים יצירתיות כ-הגדלת מספר האפשרויות, לכאלה שלא חשבת עליהן קודם.

היכולת האנושית המדהימה של היצירתיות נחסמה והודחקה, במקרים רבים, על ידי הורים, מורים, פוליטיקאים ואנשי דת, במשטר שיטתי ואכזרי שמטרתו העיקרית היא להפוך אתכם לצייתנים ונכונים לבצע פקודות ללא ספקות, ללא מחשבה עצמאית.

למה? כי מחשבה כזו מפריעה לסדר הקיים, לסטטוס קוו - במילים אחרות, לכוחם ומעמדם.

אנו מקווים ששכנענו אותך, הקורא והקוראת, תוך כדי קריאת ספרנו, שחשיבה יצירתית היא מקור לחופש אישי וקולקטיבי.

רק אדם יצירתי הנולד לתוך חברה משעבדת (משעבדת פיזית או נפשית), יכול למרוד בה, כי בעיני רוחו קיימות דרכים אחרות וטובות יותר לעשות דברים.

אנו מקווים שתשתכנעו שכל מהפכה אנושית מתחילה בחופשה חשיבה - ביצירתיות שמוצאת אפשרויות טובות יותר שאף אחד לא חשב עליהן קודם.

אנו מקווים שתשתכנעו שיצירתיות היא דרך חיים. לא רק כדי לשפר יצירות אמנותיות או טכנולוגיות, אלא דרך חיים מקיפה החלה על כל פרט ופרט בחיינו, קטן כגדול.

חשיבה יצירתית משחררת אותנו אפילו מהרגלי אכילה רעים ופותחת אפשרויות בריאות ומעוררות יותר. זה משחרר אותנו מהשעבוד של שגרת יומיום, ומאורח חיים משעמם.

השאיפה לפתח את היכולות היצירתיות הטמונות עמוק בכל אחד מאיתנו היא מקור לשמחה אינסופית. זוהי המתנה הגדולה ביותר שנתן אלוהים לאנושות.

אנו מקווים שהכלים שהספר שלנו סיפק - בעיקר, זום/אין/אאוט (Zi-Zo-Zi) במעלית הדמיון - נתנו לך את המפתח לפתוח את היצירתיות המולדת הטמונה בך, וננעלה במרתפי המוח שלך על ידי  אלה הרוצים שתהיה חרוץ, יעיל, צייתן, שגרתי וממושמע, ונטלו ממך את המתנה שנתן לך האל: החופש לחשוב, הכוח ליצור.

קחו את זה בחזרה! תהנו! זה שלנו!

---

פרק 1

המוח שלך כ-PC

התכוונתי להתחיל את הפרק הראשון והשני במשהו משעשע, כמה בדיחות וחידות שיעזרו לי להבהיר לכם כמה יצירתיים אתם יכולים להיות. במחשבה שנייה, אני מעדיף להתחיל בשאלה כיצד המוח מתפקד, כדי להבהיר כיצד הוא מאפשר לנו להיות יצירתיים.

אנסה לתאר בפשטות רבה את המוח כמחשב אישי (PC) המונח על כתפינו.
כמו כל המחשבים, גם למוח שלנו יש:

1. יחידת עיבוד מרכזית (מיקרו-מעבד)
2. זיכרון
3. חיישנים הקולטים מידע: וידאו, אודיו, טעם, ריח, מגע, קליטת נתונים חיצוניים ונתונים פנימיים לגבי מצב מערכות הגוף שלנו
4. תוכנה מותקנת - להפעלה ושליטה במערכות הגוף שלנו
5. תוכנות נרכשות - כמו הרגלים ומיומנויות להפיכת התפקוד היומיומי שלנו ליעיל, או לאפשר תגובה מהירה.

ברחם אימנו כבר התחלנו לקבל נתונים ראשוניים בחיישנים שלנו, שמענו קולות והרגשנו תנועה, וכשפרצנו לעולם התחלנו להפעיל חיישנים נוספים. הנתונים שהחלו לזרום למוחנו אוחסנו תחילה בצורתם הגסה, ללא משמעות, למעט נעים או לא נעים.

אך אט אט, מוחנו התחיל להבחין בין גירויים חוזרים, המוגדרים כחשובים, והמאוחסנים בקבצי הזיכרון שלנו, כמו למשל אמא, לבין גירויים אקראיים שנשלחים ישירות לסל האשפה.

המנגנון המתוחכם הזה במוחנו, יודע לדרג פיסות מידע חשובות לפי מספר הפעמים שאנו נחשפים אליהן. זה מזכיר לך את החיפוש בגוגל? נכון.

בימים הראשונים שלנו עלי אדמות, לאחר שנולדנו, נחשפנו באופן אינטנסיבי לגוף אמנו. אין לנו מושג מהי אמא, מיהי אמא, אך נחשפנו שוב ושוב למגע החם והעדין שלה, לריח שלה, לטעם החלב שלה, לצליל קולה ואט אט לפניה. המסרים שחזרו על עצמם בתדירות גבוהה גורמים לנו להכיר בחשיבותה, וההנאה העצומה שהיא גרמה לנו, לזהות את הרצון שלנו להיות בקרבתה. רק מאוחר יותר נגלה שהקובץ הזה, שבו מצויים כל הנתונים שאספנו, נקרא אמא. כך למדנו לגלות גם את הדובון החמוד שישן איתנו במיטה, ולאסוף מידע עליו בקובץ דובון.

אט אט העולם שלנו הלך וגדל ככל שהוספנו קבצים למסד הנתונים האישי שלנו במוח.

החזרתיות היא גורם מפתח בתהליך, כי גם כתינוקות נחשפנו למספר אינסופי של פרטים חסרי תועלת שלא שירתו שום מטרה ולא היה צורך לגשת אליהם במהירות. 

כאשר המוח שלנו זקוק לפיסת מידע מסוימת, הוא מוצא אותה, בדיוק כמו אלגוריתם החיפוש של גוגל. הוא מחפש קודם, בעדיפות גבוהה, את הקבצים שחוזרים יותר על עצמם, ומחוברים יותר לקבצים אחרים.

עובדה זו משמשת בצורה יעילה ביותר, ובדיוק מתמטי, אנשי פרסום. בעולם הפרסום, העיקרון המנחה הוא שאדם אשר נחשף למודעה, תשדיר רדיו או טלוויזיה, פחות מארבע פעמים ברציפות, כאילו מעולם לא ראה או שמע אותם.

ראית את זה, וחשבת שזה יגרום לך לזכור את זה, אבל זה ימחק מהזכרון שלנו כמעט מיד על ידי זרימת המידע המסיבית והבלתי פוסקת של מידע, המפציץ את המוח שלנו ללא הרף.

מסד הנתונים במוח מבוסס, כמו במחשב אישי, על קבצים מאוחסנים, המסודרים לפי כותרות וכותרות משנה. לדוגמה, תחת הכותרת משקאות, יש את כותרות המשנה משקאות מוגזים, משקאות לא מוגזים, משקאות אלכוהוליים, מיצים, משקאות חלב. מתחת לכותרת המשנה משקאות מוגזים, יש תת-כותרות נוספות, מי סודה, קוקה קולה, ספרייט, פנטה וכדומה.

מתחת לכותרת המשנה קוקה קולה, יש את כל המידע שצברנו בזכרון על המשקה הזה: טעמו, צבעו, צורת הבקבוק או צורת הפחית שלו, האופן שבו השם קוקה קולה כתוב, חוויות חושיות הקשורות לשתייה קוקה קולה, פרסומות לקוקה קולה וכו'. אולי אפילו סיפורו של הרוקח האמריקאי שהמציא את הנוסחה הסודית לקולה, כתרופה לכאבי בטן.

כשאני אומר "אמא", אני פותח קובץ ענק, המכיל נתונים מימי חיי הראשונים. כשאני אומר "קוקה קולה", אני פותח קובץ קטן יותר, אך  כזה שעדיין יכול להכיל כמות עצומה של נתונים.

כשאני אומר "איינשטיין", אני פותח קובץ קטן יותר, שעבור רוב המוחות האנושיים כולל תצלום של האיש עם שפם ושיער השיבה, אך מעט מידע על הפיזיקאי הגדול הזה, חתן פרס נובל, וממציא תורת היחסות.

כשאני אומר "פיל", נפתח קובץ עם תמונה של חיה ענקית עם חדק, ומעט מידע עליה.

כל מה שאנו יודעים מוגדר בזיכרון המחשב של המוח שלנו על ידי מילה כלשהי, אשר באמצעותה אנו בונים קובץ שנותן לנו גישה למידע שצברנו.

לכן כל כך חשוב לחזק את היצירתיות שלנו.

עלינו להבין שכל המושגים הידועים לנו, הוטמעו במוחנו על ידי חזרה על מידע מוגבל מאוד.

במוחו של ילד שגדל באזור כפרי מרוחק של סין, המילים "מקלות אכילה" מוטבעות בקובץ כלי אוכל. זה מה שהם למדו מיום לידתם והם לא יכולים לדמיין לעצמם משהו שונה ממקלות אכילה. במוחם אין קבצים של מזלג וסכין.

ואתה, או את, שמכירים סכינים ומזלגות וגם מקלות אכילה,
הידעת שאפשר לאכול גם עם טקטוטו?

לא ידעת?

שמעת פעם על טקטוטו?

ככל הנראה, אין לך קובץ במוחך עבור טקטוטו.

לא צריך להתנצל, כי מעט מאוד אנשים שמעו על טקטוטו. למעשה, רק אדם אחד - אני, כי ברגע זה ממש המצאתי את הטקטוטו. Taktoto . 

זהו אטב כביסה רחב וארוך מעץ, אשר נוח מאוד לאכול באמצעותו. אתה לוחץ בקצהו, ותופס פיסת אוכל בקצהו השני, ומכניס אותו לפיך.

נראה לי שטקטוטו נוח יותר ממקלות אכילה, שהם קשים לאחיזה לאדם מערבי, ומאפשר לך לאכול ביד אחת, הרבה יותר בקלות מאשר עם סכין ומזלג.

קחו אטב כביסה ונסו זאת.

ועכשיו, למה המצאתי את הטקטוטו ברגע זה? לא כדי להתעשר, אלא כדי להוכיח שיש אינסוף דרכים ליצור כלי אכילה, מעבר למה שכבר קיים במוחנו.

מדע אינסופי זה של אפשרויות הוא המקור ליצירתיות.

כתינוקות, כשהמושגים של מקלות אכילה או סכינים ומזלגות עדיין לא נטבעו במוחנו, התייחסנו לכל דבר סביבנו ככלי אכילה פוטנציאלי. כתינוק ניסיתי פעם לאכול דייסה עם מברשת השיער של אמא שלי. זה לא היה רעיון נהדר, אך זו הייתה בחירה חדשה ויצירתית, וזה יכול להיות נהדר עבור אוהבי פסטה שמתקשים לסובב את הפסטה סביב מזלגותיהם.

צעד חשוב למימוש הפוטנציאל היצירתי שלך הוא להפנים עובדה זו:

כל מה שאתה יודע על החיים הוא אקראי ולא שלם.
כל מה שאת יודעת על החיים הוא אקראי ולא שלם.

וגם: לכל דבר יכולות להיות הרבה אלטרנטיבות, מספר אינסופי, וצריך רק לדמיין אותן.

הדמיון שלנו הוא הכלי המאפשר לכל אדם לחרוג מהמספר המצומצם של אלטרנטיבות שכבר הוגדרו על ידי המוח ולהגדיר וליצור חלופות חדשות ומרגשות. זו היצירתיות.

הפרק הבא מוקדש לקסם הדמיון שלנו.

---

פרק 2

הדמיון שלך: הכלי שהוא מעבר לכל דמיון

אבותיכם המיתולוגיים, אדם וחוה, גורשו מגן עדן כי הם אכלו מהפרי האסור, מעץ הדעת.
מי אם כן הורשה לאכול את הפרי האסור? כנראה, רק אלוהים עצמו.

ומה היה פרי עץ הדעת? איזה ידע הוא הקנה לבני אדם? יתכן שהיה זה... הדמיון? הכוח לדמיין? לראות דברים בעיני רוחנו? היכולת להבחין בין בני אדם לבעלי חיים אחרים? היכולת שמקרבת את בני האדם להיות אלוהיים, שיוצרת עולמות חדשים בעיני רוחנו, אפילו מיישמת חלק מהם?

כלבים, חתולים, אפילו קופים, חיים כנראה אך ורק בהווה. הם לא מתפלשים בזיכרונות נוסטלגיים ולא טווים חלומות לאיזה עתיד רחוק. הם חיים לגמרי היום. חייהם הם חיי עונג, גן עדן. לבעלי חיים אין פחד מהעתיד הלא ידוע ואין חרטות על טעויות העבר. ברגע שהצרכים שלהם מסופקים, הם שמחים ומרוצים, עד שהם חוזרים להיות רעבים או צמאים, ושוב שבעים. הם נשארים בגן עדן. אך אנחנו, בני האדם, גורשנו מגן עדן.

ברגע שניתנה לנו המתנה האלוהית של דמיון יצירתי, תקפו אותנו פחדים וחרטות. בעיני רוחנו התחלנו ליצור תרחישים מפחידים של אסונות צפויים ותסריטים חלופיים למה שהיינו יכולים לעשות בעבר, אילו רק היינו חכמים יותר. בסיפור המיתולוגי על גן עדן ניתנו לנו שני עונשים. גברים נענשו בעבודת פרך: התנ"ך אומר : "בזיעת אפך תאכל לחם". חלפו הימים הטובים, שבהם יכולת להיכנס ליער, לקטוף פרי, לצוד בעל חיים או שניים, ולאכול את בשרם, ואז לנוח בשמחה בצל העץ.

עכשיו, כשיש לכם דמיון ואתם יכולים לראות את העתיד, צאו לשדות, לחרוש, לזרוע, לקצור , לטחון קמח, ללוש ולאכול את הלחם שאתם אופים. שנה שלמה של עבודה קשה ומתישה היא העונש שלכם על שיש לכם דמיון שנגנב מאלוהים.

והאישה? היא תענש בלידה כואבת. החיה-הנקבה אינה יודעת מה מצפה לה כשתלד את גוריה. היא גם לא צופה מראש את המאמץ האדיר שיידרש ממנה לגידולם. כעת, כאשר הוענק לאישה את הדמיון המאפשר לה לראות מה צופן העתיד, היא יודעת שיחד עם השמחה יבוא גם כאב גדול.

אנו, בני האדם, היננו ככל הנראה היצורים היחידים שמבינים שיום אחד נמות. הידע הזה מעצב את חיינו וגורם לנו לחפש משמעות לחיינו. הידע הזה על המותנו, דוחף אותנו ליצור ולחדש, כדי להותיר את חותמנו על העולם גם לאחר מותנו.

עץ הדעת המיתולוגי הוא עץ העבר והעתיד, ופירותיו הם פרי הדמיון שלנו.
אני רוצה לספר לכם סיפור קצר למדי שימחיש כיצד להשתמש בדמיון שלכם לכל מטרה שתבחרו. לסיפור יש כמה חלקים. בבקשה אל תנטשו אותו באמצע, כי זה עלול להכאיב.